של מי את?
סדרה מאת רעות דפנא
רעות דפנא, של מי את?
אוצרת: ד"ר איילת כרמי
של מי את? היא תערוכת היחיד המוזיאלית הראשונה של האומנית רעות דפנא. התערוכה מציגה ציורי שמן ורישומי פחם מהשנים האחרונות המבוססים ברובם על תצלומים מארכיון קיבוץ מעוז חיים, שאליו עברה רעות בשנת 2016 בעקבות בן זוגה, אסף. חלק ניכר מהתצלומים המתעדים את שגרת חיי הקהילה צולמו בידי אביטל דפנא (1916–1980), סבו של אסף, ממקימי הקיבוץ ודמות מרכזית בחיי הקהילה. בחירתה של רעות בתצלומי הארכיון של מעוז מבטאת את רצונה לפענח ולהבין את המורשת המשפחתית של בן זוגה ואת ההיסטוריה והקודים החברתיים של המקום שבו היא חיה.
הציורים בתערוכה אינם העתקים מושלמים של התצלומים. על ידי הגדלתם, הרחבת הפריים או צמצומו, בחירה לא שגרתית של קומפוזיציות, הוספת צבעים והדגשת פרטים, רעות מבליטה את האיכויות האסתטיות של התצלומים ובכך הופכת את המוכר, הרגיל והנפוץ לשונה, לזר ולמיוחד. באמצעות ההזרה של הבנאלי והפניית תשומת ליבנו אל היומיום כנושא שראוי לחקירה ולהתפעלות אסתטית, ציוריה מאירים את המשותף והדומה שב"אלבום המשפחה" הקיבוצי, חושפים את הקודים החברתיים הטמונים בו ואת התבניות האסתטיות שמאפיינות אותו.
הציורים מטשטשים את הגבולות שבין מציאות לאשליה, בין ציור לצילום, ועל ידי כך חוקרים את אופיו של הזיכרון הקיבוצי החזותי. הם מעלים שאלות הנוגעות למושגים כמו שייכות וזרות, זהות אישית, משפחתית ומקומית, ובוחנים את מורכבותם של מערכות יחסים בקהילה. שאלות אלו מקופלות בשאלה הניצבת בכותרת התערוכה, שאלה המופנית לכל מי שמבקר בקיבוץ – "של מי את.ה?". בקיבוץ, הרי, "כולם שייכים למישהו".
בתוך הציורים המבוססים על תצלומי הארכיון, רעות ממקמת גם כאלה המושתתים על תצלומי משפחתה מילדותה במושב שרונה. כך היא שותלת, הלכה למעשה, את סיפור משפחתה בתוך ההיסטוריה של מעוז חיים ומשפחת דפנא ומאחדת את ההיסטוריות הצילומיות של שתי המשפחות במרחב אחד. המשחק החזותי המתעתע של ציורי המשפחה השייכים־לא־שייכים למרחב הקיבוצי, מהדהד את היותה של רעות עצמה שייכת־לא־שייכת למעוז חיים ולהיסטוריה שלו – תושבת חדשה במונחי העמק. במבט ראשון נראה כאילו עבודותיה משמרות דימוי נוסטלגי של הקיבוץ, אולם במבט נוסף אפשר לזהות בהן תיאור של מרחב שבו עולות גם שאלות של בדידות וזרות, פערים ומתחים בין צרכי היחיד והאתוס הקולקטיבי; מרחב שנע בין כמיהה לשייכות לבין רצון לשמר עצמאות ואוטונומיה, בין רצון להשתלב בקהילה ולבנות בסיס משותף דרך העיסוק בזיכרון החזותי לבין שאיפה לתרום פרק נוסף להיסטוריוגרפיה של הקיבוץ, שבו כלול גם סיפורה המשפחתי וזהותה האומנותית.